מאז שהבנתי שאני רוכב ראלי, היה דבר אחד שנראה לי תמיד כפסגת השאיפות.
לא, לא הדקאר. אבל קרוב.

פסגת שאיפותיי הייתה להשתתף במרוץ בסהרה, כזה של אלפי ק"מ בדיונות ובמרחבים האינסופיים של המדבר.
רצה הגורל וערב בהיר אחד, הגיעו אל המכללה שבניהולי כל השמנה והסלתה של סצינת המירוצים הישראלית להצגת Morocco Desert Challenge, הגרסה המרוקאית למרוץ ותיק שהתחיל את דרכו לפני כעשור בלוב וכמו הדקאר נאלץ לעשות התאמות למציאות הביטחונית.

בסיומו של אותו ערב בהיר, היה ברור שאין מקריות בעולם והיקום פשוט מכריח אותי לעשות את המרוץ הזה כנגד כל הסיכויים.
מאותו רגע נדרשו הכנות של חודשים לי ולאופנוע עד שיום בהיר אחד, הועמס האופנוע על משאית הסיוע של אביב קדשאי בדרך הארוכה באוניה למרוקו.
באורח פלא גם הפרק הזה הסתיים ובוקר אחד מצאתי את עצמי בעיר חוף מרוקאית לחוף האוקיינוס האטלנטי, צובט את עצמי כדי להתעורר מהחלום ללא הצלחה.
יום וחצי מאוחר יותר, אחרי בדיקות טכניות ומסע של 250 ק"מ הוזנקתי עם כל מאות המתחרים בהזנקה המסורתית בחוף הלבן.
סטייג' קצרצר של כ-200 ק"מ, שמתחיל בריצה של 30 ק"מ על החוף ואז כניסה אל המדבר, הכל עבר סבבה עד שיצאנו מהחוף.

למרות שכבר בניתי מגדל ניווט או שניים בחיי, המרוץ הזה דרש קונספט חדש, בשל כמות המיכשור הרבה משמעותית הנדרשת. הקונספט הנ"ל הוגדר ככשלון כבר בק"מ ה-30 של היום הראשון שממנו והלאה עד סוף היום רכבתי עם יד שמאל אוחזת בספר דרך ויד ימין על הגז.

היה לי הרבה זמן להרהר על המשמעות של להתחיל ככה מרוץ של שמונה ימים וכשסיימתי להרהר הגעתי לקו הסיום, רק כדי להתחיל לעבוד על בנייה מחדש של מגדל הניווט + טיפול באופנוע + הכנה של ספר דרך ליום המחרת.
אחרי לילה קצר של שינה טרופה, זינקתי ליום השני לבוקר ערפילי במיוחד כדי לגלות ששני מדי המרחק שלי לא עובדים ואני תקוע עם אופנוען נוסף שלא יודע לנווט בשיט, באמצע שום מקום ולא רואים ממטר. היה צורך בהפעלת החוש השישי שלי כדי לחבור לנווט קצת יותר מוצלח שהוציא אותי מערפילי הבוקר לתוך הסאונה היבשה של הסהרה.

סביב הק"מ המאה, התעשת אחד ממדי המרחק שלי והכרזתי על תחילת היום כשרק כ-300 ק"מ מפרידים ביני לקו הסיום של אותו יום.

הכל היה נראה סבבה עד שקרו שני דברים:
1 – נדלקה לי נורית חום מוח.
2 – המכוניות והמשאיות הראשונות הגיעו אלי.

השילוב של שני אלו הפך את יתרת הק"מ הנותרים למקצה הישרדות בו כל קוליס, אבן או משאית עוקפת מאיימים על יציבותך הפיזית והנפשית.
היה קשה אבל שרדתי.

הגעתי לקו הסיום מרוט ולהוט, מזל שהקפדתי לשתות כמויות עצומות של מים באותו יום כי אחרת הייתי מתייבש בוודאות. נשכבתי בצל כשעה כששתי פחיות קפואות על הרקות ומטלית רטובה על הראש.
אחרי שהתאוששתי קמתי, הורדתי מעלי את בגדי הרכיבה והתחלתי לטפל באופנוע.

כאן המקום להדגיש שעשיתי בחירה להיות אחד מעשרה משוגעים שנמצאים בקטגוריה הנקראת Malle Moto, קטגוריה שמטפלת בעצמה באופנוע ללא כל סיוע או תמיכה של אף אחד.
אחר כך הלכתי לאכול, לסיים ספר דרך, לסיים טיפול באופנוע, לפתוח אוהל ולישון שינה טרופה עד שהשעון מצלצל בשש.
את היום השלישי אני לא מוצא, ובחיי שחיפשתי. אם מישהו מצא אותו הוא מתבקש להחזיר אותו הישר לתוך המוח שלי.

היום הרביעי היה העתק של היום השני עם הבדל קטן אחד:
לא היה ערפל בבוקר וההישרדות התחילה ביחד עם החום הגדול, בשעה עשר בבוקר. כנראה שלא התייחסתי מספיק לנורת חום המוח שלי, אז היא פשוט עשתה מה שהיא אמורה לעשות וכיבתה את המערכת… מצאתי את עצמי שוכב על הרצפה, ברק דודאי לידי, אני שואל אותו איפה אנחנו והוא עונה "אנחנו במרוקו, ביום הרביעי". אני זוכר שאחרי שהתאוששתי מההלם שאני במרוקו, הייתי די מרוצה שאני ביום הרביעי של המרוץ. שרדתי חצי, אח"כ היו עוד כמה קילומטרים לכביש ומשם למאהל.

הייתי בטוח שנגמר לי המרוץ, אבל באורח פלא איך שירד הערב והטמפרטורות שבו לטווח הנורמה, שבתי לעצמי כאילו דבר לא קרה. טיפלתי באופנוע, הכנתי ספר דרך, אכלתי ארוחת ערב, טיפלתי באופנוע והלכתי לישון עד שש בבוקר.

בבוקר היום החמישי הוזנקתי לעוד יום חם. כעבור כחמישים ק"מ פגשתי את ניר עם אופנוע יורק שמן לכל הכיוונים. מצאנו לו עץ נחמד עם הרבה צל והזמנו חילוץ. אני המשכתי כי הייתי חייב להגיע לדיונות הראשונות במרוץ, שכן זו הייתה פסגת שאיפותיי, דיונות שגגה.
הגעתי אל הדיונות. השמש במרכז הרקיע, החול לוהט, המוח שלי גם ולי נראה הכי הגיוני להכנס פנימה.

לא הייתי צריך יותר מכמה שניות כדי להבין שאני לא הולך לשרוד את זה. אופנוען תקוע בתחתית אוקיינוס החול כשגלגלו האחורי לא נראה, הבהירו את התמונה לחלוטין.
עצרתי למעלה, ירדתי אליו, חפרנו וחפרנו עד שהצלחנו להפיל את האופנוע על צידו. משם הוא כבר המשיך לבד ואני נמלטתי החוצה מהדיונות בחזרה אל חוף מבטחים.
חברתי למשאית המטאטא. הסברתי להם שאני תשוש ושאני מבין שזה מסוכן להמשיך ככה. הם העמיסו את האופנוע על המשאית ואותי במושב האמצעי ויצאנו לגיחות חילוץ של כלים שנתקעו בתוך הדיונות.
זו הייתה חוויה מפחידה שהזכירה לי הפלגה בים סוער עם יאכטה קטנה ושברירית.

באחת מהיציאות מהדינות חברתי לזוג צרפתי שהיו המרשלים בכניסה לדיונות וסיימו את יום עבודתם. הם לקחו אותי טרמפ למאהל של הערב, בנסיעת שטח קצרצרה של כ-300 ק"מ.
את היום השישי לא עשיתי כי האופנוע הגיע מאוחר באמצע הלילה וכי הבנתי שאני צריך צינון מוח רציני. מצאתי טרמפ לאופנוע על נגרר של חבר'ה ספרדים ואני וניר ישבנו בקבינה עם הנהג שהיה בטוח שהוא במרוץ פורמולה אחת עם המרצדס טרנספורטר שלו והנגרר, היה מפחיד כמעט כמו בדיונות עם המשאית ביום שלפני.

באחה"צ הגענו למרזוגה, ראיתי את הדיונות המרהיבות ביופיין ובגודלן והיה לי ברור שאין סיכוי שבעולם שאני הולך לוותר על הזינוק לסטייג' הזה.
היו לי הרבה סיבות למה לא לזנק ליום השביעי: "אני קר על הבוקר ולוקח המון זמן להתחמם", "אני אחרי מכת חום, לא כדאי להתאמץ מדי" ועוד ועוד. היתה גם סיבה אחת למה כן : הדיונות קרירות על הבוקר ואני אוהב קור.
כמובן שחוסר ההגיון ניצח ובבוקר היום השביעי זינקתי לסטייג' יומי נוסף של 400 ק"מ שהתחיל בקטע חלומי של 30 ומשהו ק"מ שתפרו לדיונות של מרזוגה את הצורה.
נדרשו לי כמה נפילות והרמות כדי להבין שהגלגל הקדמי לא ממש מתרגש מהנסיונות לשנות לו כיוון, עוד איזה סלטה קדימה אחרי סכין כדי להבין שלא תמיד יש קשר בין השיפוע מצד אחד של הסכין לשיפוע בצד שני, ואחרי כל זה התחלתי להנות כ"כ שהיה לי ממש עצוב שזה נגמר.

כמובן שכשיצאתי מהדיונות כבר עקפו אותי הרכבים הראשונים וגם איזו משאית, וכל מה שנשאר זה איזה 170 ק"מ עד התדלוק.
הרבה חול ואבק אכלתי בדרך לתדלוק הזה וכמה ק"מ לפני ההפסקה נגמר לי הדלק. אופנוע עם מיכלים גדולים עצר ותרם לי קצת והמשכתי לדרכי אבל לא חלף הרבה זמן והאופנוע שבק שוב. זה לא היה דלק, גם לא פילטר דלק, גם לא פילטר אוויר וגם לא ריליי.

נותרו שלושה חשודים : אינג'קטור, פלג ומשאבת דלק סתומה, אבל לצערי לא היו לי את הכלים כדי לטפל בתקלות הללו.
נאלצתי להכריז שוב על נבצרות, הפעם לא בגללי אלא בגלל האופנוע, שוב הועמסתי על משאית המטאטא ושוב לקחתי טרמפ למחנה.
האופנוע שוב הגיע מאוחר בלילה. היה קור כלבים, הייתי מרוט ופשוט לא הייתי מסוגל להתחיל לפרק אותו כדי למצוא למה הוא לא מניע. כך יצא שבמקום לזנק לסטייג' הקליל והמהיר של היום האחרון, עשיתי אותו לדאבוני הרב מאוד על הכביש, עם תחושת החמצה גדולה.

יצאתי למרוץ הזה כנגד כל הסיכויים, ללא מקורות מימון ותמיכה, בקטגוריה הקשה ביותר של המרוץ. שרדתי את רוב רובו בדרך נס ואפילו כמעט סיימתי אותו. כל זאת לבדי לבדי לבדי, ללא סיוע מאיש, תוך פתרון תקלות אינסופיות בשטח וגם במאהל. בלי מים חמים, בלי בגדים להחלפה, בלי תמיכה מוראלית ובלי צוות טכני כמו שעבד לילה לילה על כל כלי להשמישו בבוקר שלמחרת, בלי חבר טלפוני, בלי אינטרנט.
רק אני והאופנוע שלי.

שלא כהרגלי, סיימתי את המרוץ לא בדירוג תחרותי, אבל עם טעם של עוד ועם תחושה מתוקה חמצמצה שהתבגרתי. בחרתי בהחלטות הטקטיות הנכונות כדי לעמוד באסטרטגיית ההישרדות שלי, ולמדתי שלא כל מטרה מקדשת את האמצעים.

יותר מהכל אני שמח שמטרת העל הכי חשובה ואבסורדית שלי : לחזור הביתה אל המשפחה שלי בשלום, הושגה במלואה ועל כך אני אסיר תודה.

כאן המקום להגיד תודה לאביב קדשאי ולצוות CRV על הסיוע בהעברת האופנוע מהארץ למרוקו,
לפטסי קוויק מ-Desert Rose Racing על הסיוע בהעברת האופנוע ממרוקו ליוון, לכל המגיבים והתומכים וכמובן לאהבת חיי הנצחית ולגן הגורים הפרטי שלי שמאפשרים לי להגיע עד האינסוף ומעבר לו ולחזור כדי לספר.
נתראה על קו הזינוק של Hellas Rally ב-20.5.19


0 thoughts on “Morocco Desert Challenge 2019 – סיכום”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Related Posts

אופנוע שטח

Hellas Rally 2019 – הכנות אחרונות

אז אתמול בבוקר כאמור, התחלתי את היום באמצע הלילה וניצלתי את הזמן לעדכון קצר. מה שקרה אח"כ הוא שירדנו לאכול ארוחת בוקר, ובשעה שמונה וחצי בערך יצאנו לדרך של כ 350 ק"מ לקרפיניסי. הגענו לביוואק Read more…

אופנוע שטח

Hellas Rally 2019 – הדרך

פחות מחודש עבר, עוד לא הספקתי לעכל עד תומה את ההרפתקאה במרוקו והנה נולדה לה אחת חדשה. דיון עם אחינועם בהמתנה לטיסה על ההבדל בין לחץ להתרגשות זרק אותי להלאס 13. שם למדתי על ההבדל Read more…

אופנוע שטח

2019 – Morocco Desert Challenge דרמה בהמשכים

דרמה: נקודת המפגש בין שתי קצוות מנוגדים. עני ועשיר: היום הראשון במירוץ, שיירה המורכבת ממאות כלי מירוץ משופרים ומשודרגים עד בלי די, מלווים ברכבי הסיוע מזוודים עד להתפקע, נהוגים ביד בוטחת על ידי אזרחי אימפריות Read more…