אחרי אותו בוקר המפץ הגדול, בו נחתה על ראשי ההבנה המזוקקת ששימוש דואלי באופנוע שטח מקצועי עושה רע לכולם חוץ מלעופריקו, ושלמרות שאני מאוד אוהב את עופריקו, אני עדיין אוהב את עצמי קצת יותר, הגיעה ההחלטה המתבקשת.
התקשרתי לאמירק'ה.

פה אולי המקום לפתוח סוגריים קטנים על אמירק'ה הזה שמתעקש להדחף לי לכל פוסט, ואני חייב לגמור איתו פעם אחת ולתמיד !
את אמירק'ה או בשמו האמיתי – אמיר רדוץ, מנהל מוסך רמזור בירושלים, הכרתי דרך חבר משותף שעבד אצלו כשעוד היינו סטודנטים (והיינו מחליפים טלטלים במרפסת מטעמי חסכון).
מצאתי בחור עם לב זהב, מוח יהלום וידי לייזר. או לב יהלום, מוח לייזר וידי זהב, או כל קומבינציה אפשרית אחרת.
מצאתי, שמתי בכיס ומאז לא עזבתי אותו.
הוא האורים והתומים שלי בפתרון משוואות מרובות נעלמים בתחום הדו"ג ומבחינתי מקומו בגן עדן מובטח.

ולענייננו:
אחרי שהצגתי בפני המומחה את המשוואה, הייתה דממה קלה על הקו, המהומים ואז בום.
אתה צריך בנדיט 1200 !
מה ?
בן מה ?
בנדיט ? יפני ? 1200 ? זה אופנוע ?
כן. זה אופנוע. יפני. סוס עבודה שתוכנן טוב מדי. בדיוק מה שאתה צריך. תוריש אותו לנינים שלך כשהוא עוד במצב נסיעה.
חיפוש קל העלה די מהר אחד שמור ביותר, ממש לא רחוק ממני בת"א. לא ראה שטח. העסקה נסגרה מהר.
עליתי על האוכף. התנוחה מוזרה, הידים נשלחות קדימה, הישיבה נמוכה, המושב רחב ורך. לא דומה לשום דבר שאני מכיר.
מניע ומדומם מיד.
הרעש של 4 צילנדרים בנפח 1200 סמ"ק מחוברים לאגזוז אחד הפחיד אותי.
אני רגיל לאופנועים חזקים, אבל מסתבר שהחזק בקטגורית שטח הוא החלש בקטגוריית הכביש הכבדה. (רק בנושא המנוע, בהתנהגות כביש יצא לי לתת בראש עם צמיגי הסופרמוטו לכמה וכמה סופר ספורטים עצבנים).
התעשתתי. לקחתי את עצמי בידים. תמות נפשי עם פלשתים. הנעתי ויצאתי לדרך.
ברחתי ישר החוצה לאיילון, לא היה לי מושג איך בכלל להתנהל עם משאית במשקל מאתים ומשהו קילו והדבר הכי הגיוני היה לצאת למסע הכרות קצר חובק ארץ.
לא אשכח את הרכיבה הזו בחיים.
הייתי בשוק.
תחושת היציבות שהכלי משדר לא דומה לכלום. הוא יושב טוב, יציב, והמנוע ? פחד אלוהים, פשוט רעדתי מפחד.
רכבתי לכיוון ירושלים על שמונים קמ"ש, מכוניות עוקפות אותי בתמיהה, חתכתי דרומה לבית שמש ומשם עוד דרומה לבית גוברין, כבישים ריקים ואפשר להתחיל לעשות הכרות איטית וזהירה עם הקטר.
סוזוקי בנדיט 1200
מתחת לתחפושת הסלחן טוב לב, התגלתה אט אט מכונת השמדה.
כמות המומנט שהתחבאה בגוש המתכת הזה העיפה אותו בצורה לינארית למחוזות מאוד רחוקים.
אבא שלי אמר שאני פשוט לא נורמלי, עניתי לו שיש מצב, אבל ברור לשנינו מי האחראי הראשי לזה. הוא שתק.
אמירק'ה לא איכזב בהמלצתו, פשוט שים דלק וסע. לקרוא לו סוס עבודה זה להמעיט בערכו, הוא היה קטר שלא עצר. לעולם.

הבקיעים החלו להופיע כעבור מספר שנים.
לא בו, בי.
התחלתי להרגיש שאני דורש ממנו יותר ממה שהמהנדסים היפנים שלו תיכננו עבורו ולחזור על הניסוים בחוזק חומרים מהילדות היה רעיון ילדותי מדי.
התחלתי לחפש מחליף ראוי שיתן לי את כל מה שנתן לי זה + שני דברים שהיו חסרים בו בהגדרה :
התנהגות כביש ובעיקר, אופי.
מספר לא מבוטל של נסיעות מבחן בסיגמנט היעודי והיורש הנבחר אותר לבסוף באולם תצוגה של יבואן גדול.

נפרדנו בטרייד אין בעצב.
הרוויח מי שזכה בו.

2 thoughts on “הסובארו”

שיבומי · 04/03/2013 at 00:10

"מספר לא מבוטל של נסיעות מבחן בסיגמנט היעודי והיורש הנבחר אותר לבסוף באולם תצוגה של יבואן גדול."

בלי לספר מיהו היורש, הדבר משול לבחורה תמה המשאירה את בן זוגה החרמן עם כאב ביצים.

ספר מי המחליף של הסוס.

    דורון · 04/03/2013 at 20:59

    אופנועים בשירות פעיל אינם נכנסים לפנתיאון, התנצלותי הכנה לסקרנים שבינכם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *